עברנו!

שלום לכולם,

אני מתרגש להודיע על המעבר מבלוגלי לכאן. עדיין לא הכל הושלם, ואין לי יותר מדי זמן להשלים עוד הרבה כרגע, עם סיום הסטאז', עבודת הגמר, ההתמחות הממשמשת ובאה בכירורגיה כללית, הלידה הממשמשת ובאה חמסה חמסה טפו. (יש עוד כמה סיבות להתרגש, לא?)

בכל מקרה, אני מקווה שהמעבר הצליח ושכולם מצליחים לראות הכל ומי שצריך מקבל את המייל על העדכון (מי שנרשם לעדכונים אמור להמשיך לקבל עדכונים חלק בלי לנקוף אצבע).

שיהיה בצלחה ואעדכן בהקדם, מבטיח (להשתדל).

א

“אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה”

עבר עלינו עוד יום זיכרון ויום עצמאות. לפני שנה הייתי בטקס של לוחמים לשלום, כתבתי על זה כאן.
בעצם, זה הפוסט שפתח את הבלוג הזה, ולא בכדי. יום הזיכרון לשואה, לחללי, ולאחריו יום העצמאות – קשים לי מאד לעיכול.
לפני שאני מוסיף – נועה כתבה משהו כתגובה לפוסט ההוא שלי, שמאד נגע לליבי והאיר את עיני, ורציתי לחלוק אותו איתכם:

… הדבר היחיד הנוסף שאני יכולה להגיד הוא שבשנים האחרונות חילחלה אצלי יותר ויותר ההכרה שבדיוק באותה המידה שהמדינה משתמשת ביום הזכרון בכדי ליצר את החילים המתים הבאים היא גם משתמשת ביום השואה לאותה מטרה. אותי, זה לא פחות מעציב מכעיס מיאש ומתסכל.

אני גדלתי בקיבוץ יד מרדכי (זה כניראה דומה לבית דור שני לשואה) וכיוון שיש לי משיכה בלתי נשלטת (כניראה מילדות) לנושאים קשים שאני לא מסוגלת להיתמודד איתם, אז נושא השואה הפך לסוג של אובססיה. אחרי 3 מסעות לפולין אני אומרת לך – המסעות האלו הם פשוט בעיתוי המושלם ובמסווה המושלם בכדי לסגור סופית את הנושא ולהשלים אתהמלאכה באופן יסודי כך שהנערים האלו יחזרו להיות חילים טובים וילכו למות ולהמית.

הרי היה אפשר לנסוע לשם כדי לראות לאן יכולה להגיע קיצוניות לאומית ולמה צריך להיזהר ממנה, ובמקום זאת נוסעים לשם למסע לאומי, לחזוק הלאומית, לא לשלילתה כמסקנה מתבקשת.

מסתובבים עם דגלים ענקיים, שרים את התקווה וממלמלים בערב שסוף סוף הם מרגישים את הקשר בין ישראל והיהדות ומבינים למה צריך מדינת ישראל חזקה…הרי אם שואה זה דבר נורא איך אף אחד בארץ לא יודע וממש לא רוצה לדעת על כל השואות שהיו מאז (עשיתי נסיון קלוש וכושל להכניס את זה בעדינות לאחד הטכסים הממלכתיים).אף אחד כאן לא מזכיר את השואה בשביל לדעת למה בני אדם מסוגלים ולדאוג שזה לא יקרה יותר. הנצחת השואה היא כדי לדאוג שזה לא יקרה יותר לנו. וההבדל הזה הוא כל ההבדל, בין התקווה שהעולם יהיה טוב יותר ובין לדאוג להמשך המלחמות.

אם זה כל כך נורא שהעולם שתק למה אנחנו שותקים על כל השואות האחרות (או ,לכל היותר, מוכרים נשק למי שמבצע אותן) , ואיך קרה אחרי שנים של לימוד השואה והשתיקה של כולם מסביב, כי עשרות או מאות מנערינו/חילינו ישבו יומיים שלמים כשמתחתיהם מתרחש טבח ולא נישמעה אפילו צעקה חרישית מצדם כי אם תאורות לשמים – שיוכלו להמשיך במלאכת ההרג גם בחשכת הליל.

אם 6 מיליון זה בלתי נתפס למה אף אחד בארץ לא מזכיר אפילו את 20 מליון הרוסים, האנגלים, האמריקאים, הצוענים והאחרים שגורלם היה דומה. ואם אנחנו לומדים את זה כדי להסיק מסקנות איך זה שהיה את אנסר 3, איך זה שהפולנים שגורשו מקבלים פיצויים מפולין על הבית שהיה להם ואנחנו לא מוכנים לדבר על פליטות פלשתינית. איך אנחנו מתפלאים על הכפר הסמוך לאושוויץ אבל עזה, שנמצאת במרחק 10 ק"מ מהמשפחה שלי, מענינת להם את התחת (סליחה על השפה) גם בזמן שענן של עשן שחור מכסה קבוע את השמים על מליון וחצי בני אדם (כך היה במשך חודש וחצי רצופים במלחמה) …
תמיד אפשר להישתמש בכלי הנוח של הטאבו – השואה זה טאבו – איך את יכולה להשוות – התחלקת סופית על השכל!
ואני חשבתי שכאשר משווים בין דברים זה אומר שבודקים את הדומה והשונה. השונה הרי ברור לכולם ולמה לבדוק את הדומה, למה להקשות כך על החיים הנוחים יחסית. הרבה יותר נעים להמשיך בשלנו, גם כך מספיק קשה…מענין אם גם לאנשים מהכפר מחוץ לאשוויץ היה תירוץ טוב?

* * *

יש לי כמה זיכרונות משכול פרטי. טפו טפו במשפחה הקרובה מאז 48' אין נופלים. אז הכל זה מסביב.

איש יקר, דניאל, היה שנתיים או אולי שלוש מעליי, בקן השומר הצעיר בגונן, ירושלים. הכרתי אותו יחסית מעט, באירוע בכיתה ט' שלי – רק עברתי לקן גונן מקן מרכז, הייתי חדש בחבר'ה. איש ענק במימדיו, עם לב רחב וידיים טובות. עזר לנו כל כך הרבה, אישית וקבוצתית, היה כל כך שמח וטוב לב, עם חוש הומור פראי, כמו שמציינים בדף "יזכור" לזכרו.
ציטט ממונטי פייתון וידע להוסיף הומור באותה רוח מפרי דמיונו הפרוע. כל כך אהוב היה, וכל כך חבר טוב ומגונן, שמישהו התחיל לקרוא לו אבא.
כמה חזק זה היה. אני התביישתי בהתחלה לקרוא לו ככה, כי בקושי הכרתי את האיש, אבל זה כל כך התלבש עליו, שפשוט כולם נדבקו בכינוי הזה.
לכל מקום שהלך אנשים פשוט קראו לו אבא. כמה חזק היה ההרגל הזה…
בערך שנתיים לאחר מכן, תוך כדי מסלול נח"ל, אולי אפילו לא קרבי בכלל, נמצא במדבר יהודה, ירוי מנשקו האישי. חברים סיפרו שלא הסתדר כל כך בצבא, קיבל נעליים שהיו קטנות למידות רגליו הגדולות, ולא הסתדר לו לקבל החלפה באפסנאות. כמה אירוני.

סיפור אחר שתפס אותי כשהייתי בטירונות היה תומר. תומר היה קומונר בשומר הצעיר, בשנת הי"ג שלו כשהיינו אנחנו בכיתה י' או י"א. אז הייתי בזוגיות הראשונה שלי, אהבת נעוריי, אפשר לומר. לה ולתומר היתה מערכת יחסים מאד מיוחדת, קינאתי בהם לא פעם. אז הקנאה היתה אחת הרגשות הדומיננטיים בחיי… אולי אכתוב על זה בהזדמנות אחרת. מכל מקום, אני והיא נפרדנו בכאב לא קטן בסוף י"ב. היא לשנת י"ג משלה, ואני לצבא. במהלך הטירונות שלי בינואר 1997 שברתי אצבע וקיבלתי 3 גימ"לים – ימי מחלה (לזכותי ייאמר שהאבחון של השבר היה באיחור של שבוע כי סחבתי כאב, וצריך לומר גם שביקשתי לקצר 7 גימ"לים לשלושה).
בלילה האחרון לפני שחזרתי לטירונות, שביזות, היה לי קשה מאד להירדם. ראיתי בטלוויזיה משהו על מסוק שנפגע בדרך ללבנון מאוחר בלילה, יש דיווח על הרוגים, אין מספר ואין פירוט. קיבלתי טלפון בסביבות 1:30 מ"גרושתי". עוד לא הגענו למצב של מיסוד הקשר כידידים, זה היה די מוזר. היא אמרה לי שתומר לא התקשר מלבנון ולא מתאים לו. בינתיים כבר דיווחו על כך שהחיילים ההרוגים הם מיחידות נח"ל, והתחושה היתה שהוא בטוח בין הנפגעים אבל לא ידוע מה מצבו. הייתי צריך לקום בחמש וחצי בבוקר, אבל מאז ועד 3 או 4 בבוקר היינו בטלפונים למוקדים שנפתחו למסירת מידע, היא לא יכלה לעשות את הטלפונים, אני התקשרתי בשבילה. תומר היה בין הנספים. גם את תום מנווה שלום איבדנו אז, על שם שניהם הוקמה אנדרטה בוטנית.
אני זוכר כמה היה לי קשה עם האבל הזה, כי האבל שלה היה כבד מאד. כמעט קשה מנשוא. ניחמתי, והרגשתי כידיד שמנחם אלמנה צעירה. כעס, תסכול, וחוסר אונים ליוו אותי, עד כדי כך, שלקח לי הרבה זמן באמת להצטער על מותו של הבחור החמוד והחכם הזה.
בערך של ויקיפדיה מופיע המשפט "…אסון [המסוקים] הגביר את התמיכה הציבורית בקריאה לפינוי כוחות צה"ל מרצועת הביטחון שבדרום לבנון, פינוי שהתבצע לבסוף, במאי 2000."
שאר ההיסטוריה ידועה. אחרי שידענו בוודאות שאנחנו חייבים לשמור את רצועת הביטחון בדרום לבנון כדי לשמור על יישובי הצפון, פתאום 4 אמהות, ופתאום נבחר אהוד ברק ומוציא את הכוחות משם. במקום 2 חללים בחודש, 2 בשנה. יש ויכוח על השאלה אם הנסיגה הובילה למלחמת לבנון השנייה על כל הרוגיה (156). לדעתי זו היתה מלחמת ברירה קלאסית, שאפשר היה למנוע. גם אם מונים בחשבון ההרוגים מאז הנסיגה את הרוגי המלחמה הטפשית ההיא, יוצאשחסכנו חיי אדם רבים של ילדינו.

הנה כמה דברים שאנחנו יודעים היום בוודאות. מעניין מה ישתנה בעתיד:
– חייבים לשלוט על הכניסות והיציאות אל ומרצועת עזה
– חייבים לבצע סיכולים ממוקדים – לכל מנהיג צבאי שמתקדם בדרגות בארגונים שאינם פת"ח.
– חייבים להחזיק בחרמון, בחופי הכינרת המזרחיים, בחגורה הצרה של מדינת ישראל, בבקעת הירדן, במזרח ירושלים, בציר פילדלפיה ומעבר רפיח.
– חייבים להמשיך לתחזק את הצבא החזק ביבשת אסיה המערבית בסכומים שעולים על שישית מתקציב המדינה
– חייבים להמשיך לשלוח את הילדים שלנו לסכן את חייהם, נחיה כאן תמיד על החרב
– שלום עושים מעמדת כוח
– חייבים נשק גרעיני
– אנחנו, היהודים, חייבים להיות כאן רוב דמוגרפי
– אני חוזר לנועה: חייבים להיות חזקים, שלא נלך כולנו בשואה הבאה…
– מוכרחים לכבוש את המיתלה

ההיסטוריה תשפוט את כולנו.

תשמור על העולם, אבא

לפני כחודשיים-שלושה, התחילה אחת התקופות הכי יפות של הגוזל שלנו. הג'ינג'י הקטן כבר הולך וקופץ, מדקלם שירים בעל פה, השפה שלו מתרחבת וכבר ממש מבטאת את העולם הפנימי שלו, את הדברים שמעניינים אותו (תחבורה, שינוע, חללים קטנים שהוא יכול להיכנס אליהם), ואת הדברים שהוא אוהב ("לעלות ב-סולם", "לסובב את ה-מפתח", "לנהוג באוטו ש-לנו", "עוגיה בצורת חילזון, לטבול, בקפה!").

(דברים שהוא אוהב לעשות…)

יש הקוראים לזה "Terrible Two" על שם התקופה אליה הוא נכנס – יש דרישות, יש "לא" ויש "לבד" ועוד כהנה וכהנה, אבל אנחנו כל כך נהנים מזה (עכשיו הזמן של הציניקנים לומר: חכו חכו, זה עוד יימאס לכם, או אולי "טוב, זה ילד ראשון…".). הנה דוגמא למה זה כל כך כיף שהילד שלך יודע מה טוב בשבילו:

לפני חודשיים ומשהו, יצא לנו להיות כל המשפחה ביחד ביום שישי, ואז גם ביום שבת. ועוד כל סופהשבוע בבית, משפחתי, בלי נסיעות לירושלים/לגליל/לגואטמאלה. אני לא יודע איך כזה דבר מוזר קרה, כנראה שלקחתי יום חופשה וגם לא עשיתי תורנות – משהו ממש נדיר, כמעט כמו ליקוי חמה ביום חמסין. בכל מקרה, בערב שבת, סוף היום השישי, לפני שהוא הלך לישון, אחרי יום שלם של כיף ביחד – עם השתוללויות, טיולים, אופניים ביחד, היה צריך לריב איתו כדי שילך לישון, מן הסתם.
כדי לנסות להקל את הפרידה מההורים – הרי היה לנו יום כל כך נפלא ביחד – אמרתי לו: "נכון, חמוד, שהיינו היום כל היום ביחד? נכון היה לנו כיף? עם אמא ואבא ונחמן?"  הוא הסכים. "אתה יודע משהו, פיצי קטן, מחר נהיה עוד פעם  – כ-ו-ו-ו-ל היום ביחד". החיוך שלו לא הותיר מקום לספק, והוא הלך לישון בשקט, מכוסה בשמיכה מחייך ומוצץ מבקבוק.

כדי לאזן את התמונה, אני חייב לומר מה קרה שבוע אח"כ. היה יום רגיל, אמצע השבוע, באתי לדבר איתו לפני השינה, לספר סיפור אולי. לפני הפרידה, רציתי להגיד לו שניפגש בבוקר, אפילו שלפעמים הוא קם אחרי שאני כבר יוצא. קיוויתי. אז אמרתי: "ניפגש מחר, פיצי.". הוא הרים את הראש בסיבוב אלי, התסכל בחיוך ואמר לי "כו-ו-ו-ו-ל היום.". עמדתי מולו קפוא. לא יכולתי להוציא הגה מהפה, רציתי לבלוע רוק ולא הצלחתי. ידעתי שלמחרת יש לי תורנות "כל היום", עד הבוקר, וסיכוי טוב שלא ניפגש עד מחרתיים בכלל. יצאתי משם ומלמלתי "לילה טוב". את התחושה של הלב נחמץ חזרתי להרגיש עוד כמה עשרות פעמים כל פעם שנזכרתי בדיאלוג הקטן הזה.  הייתי צריך להכין אותו שלא, הייתי צריך לתקן אותו, אבל פשוט לא יכולתי.

כמה קשה להיות הורה.

אני כותב את השורות האלה מתוך תורנות בכירורגיה. לפני כמה שעות, קיבלתי ביקור משפחתי מלא (חוץ מנחמן, שלא נכנס לבית החולים כי התג שלו עדיין בעבודה). פיצי הקטנצ'יק לא לגמרי אהב לפגוש אותי כאן, הייתי לבוש במדים כחולים ובחלוק לבן, מה שלא עשה לו טוב כל כך, מסיבות מובנות. שתינו מיץ ביחד, וכל מיני, אבל הוא לא נעשה יותר נינוח. לפני שנפרדנו, הוא עוד קצת עצבני, אמרתי לו: "מחר, חמודי שלי, נהיה כו-ו-ו-ל היום ביחד".

החיוך התפשט מהר על הפנים שלו, מהאמצע לצדדים, והיה בו זוהר מיוחד ששמור למצבים מאד מיוחדים.

נראה כאילו משהו פשוט התמלא בו ברוגע, ולרגע הפך הגוזל שלנו כולו לחיוך מאושר.

גם החיים שלי התמלאו, בבת-אחת, ברוך. באמת. בתחושה שהכל יהיה בסדר…

כמה טוב להיות הורה. בכנות, שככה יהיה לי טוב. מעולם לא חוויתי אושר כך.

מה לזה ולפראקסיס ותיאוריה?

אני חייב לקשר את הפוסט הזה לפוסט אחר שהפנו אותי אליו. זה פוסט חשוב, על הצורך בשמירה על העולם שלך, מול הצורך שלך בלהיות הורה. זה יכול להתנגש, כך מציגה את זה יונית מוזס.

אני כבר מזמן מרגיש שאני הולך ונהיה יהודי גלותי בארץ ישראל. אני הולך ומתייאש משינוי המצב שבחוץ, והולך ומתרכז בשינוי המצב שבפנים – הבן שלי בגן דו-לשוני, מחר יש מפגש נכבה-עצמאות. הבן שלי מדבר ערבית עם ילדים באופן טבעי, ואנחנו גדלים בעיר מעורבת ומשתדלים להיות בצד החיובי שלה.

שייהרגו ה"גויים" אחד את השני בחוץ. בגטו שלנו יש ערכים יפים שטוב לגדל את הילדים לאורם. בגטו שלנו, אדם, כל אדם – הוא עולם ומלואו. האחר (שבתוך הגטו) איננו מפחיד, אין חומות בינינו, ואנחנו עושים מאמץ להגיע אליו והוא אלינו. מותר לגעת בכאב של האחר, ולו מותר לגעת בשלך. אין מריבות על הכאב. מסתכלים קדימה ומחפשים דרכים לבנות את העתיד ביחד… פראקסיס מהפכני אולי אין פה, אבל תיקון עולם במובן היהודי ביותר שלו – יש. כך אני מרגיש.

אז יונית – קחי את השותפ/ה שלך ואל תחששי לעשות את הצעד. זה עולם אחר מהצד השני.

ספר הרפואה הפנימית שלי

"רפואה פנימית". לא בכדי נקראת לפעמים לב-לבה של הרפואה כולה. כאן מרפאים מאזנים מחלות כמו אי ספיקת לב, סוכרת, אי ספיקת כליות כרונית, מחלות ריאה כרונית, מחלות אנדוקריניות שונות. לכאן באים אנשים עם כאבים לוחצים בחזה וקוצר נשימה, או כאלה אחרי התעלפות, עם או בלי חום לא מוסבר, או חולים שהם תעלומות רפואיות כגון חולה בת 70 עם ירידה לא מוסברת במשקל, צהבת חדשה, כאבי פרקים לראשונה בחיים. (House עושה מאלה האחרונים חידה בלשית של ממש. אצלנו בפנימית לוקחים תרבית שתן, יוצא חיידק, כולם מרוצים ומטפלים באנטיביוטיקה, וקובעים שזו היתה הבעיה )

אלינו מובאים אנשים בגיל צעיר (70) אחרי אירוע של שלשול דמי וחום, ולכאן גם מובאים קשישים בני 100, סיעודיים ודמנטיים מעולמות אחרים, ברמות משתנות של ערפול הכרה ודמדומים, מחוברים לצינור שמוביל שתן החוצה, צינור שמוביל אוכל פנימה, חיתול שמוחלף אחת ל-8 שעות, שפיתחו חום לא מוסבר. מאיתנו הם יקבלו תרופה משתנת שתוציא להם מים ומלחים מהגוף, וצינור לוריד שמכניס מי מלח חדשים.
נשמע כמו עולם מורכב ומפותל של מסתורין רפואי, תרופות ותופעות לוואי, עירויים בצבעים שונים, בנבכי צילומי רנטגן ואולטרה-סאונד, מכתבים רפואיים מכאן לשם, העברות חולים מונשמים, והכל מושרה בנוזלי גוף ריחניים? זה ממש כך.

אלא מה? לא מזמן קרה לי מקרה:

(המקרה קצת עמוס בפרטים רפואיים. מי שרוצה לדלג, מוזמן לקפוץ לשלוש הכוכביות הקטנות שלמטה. אני ממש לא אכעס)

כתבתי מכתב שחרור לחולה בגיל הממוצע שלנו – 83 (* – הפרטים המלאים שמורים במערכת והם שונו וטושטשו למניעת זיהוי החולה), עולה חדשה מחבר העמים, שהגיעה למחלקה הפנימית בשל כאבים בחזה וקוצר נשימה. החולה במעקב קרדיולוגי ויש לה קוצב לב קבוע בחזה, שמסנכרן את פעילות הלב שלה כשצריך.

כשהיא הגיעה, חשבו שהאק"ג שלה מראה הפרעת קצב (AFib), לא מסוכנת בד"כ בפני עצמה, אך מסכנת את החולה בקריש דם במוח. כבר בחדר מיון, היא קיבלה תרופה נגד הפרעות קצב (Flecainaide), ותרופה נגד קרישת דם (Enoxaparin + Warfarin). עד כאן בסדר, אלא שהיא בעבר קיבלה את התרופה הראשונה והפסיקה, לא ידוע למה.
כעבור יום אשפוז, הוצע לה להשתחרר לביתה, אך היא ביקשה עוד יום – קצת כואב לה, וקצת הבן שלה עסוק ואין לה איך ללכת הביתה – אז היא קיבלה עוד יום, ונקבע לה כבר תור למחר לקרדיולוג שלה, באשפוז. למחרת הוא הגיע, בדק את האק"ג ואת דו"ח הקוצב שלה, ולא ראה את הפרעת הקצב שהיה נדמה שנראתה קודם,  ולכן הציע לבטל את התרופה נוגדת הקרישה, ולהחליף לה את התרופה להפרעות קצב, לתרופה אחרת, מסוג חוסמי ביתא. מנהל המחלקה לא משתכנע מייעוץ הקרדיולוג ומבקש לתת לה את תרופה שלישית, שגם לה יש תכונות של חוסם ביתא (Propafenone), למרות שבעבר קיבלה אותה והפסיקה.
אני כותב את מכתב השחרור ומנסה להכיל את המלצות הקרדיולוג המומחה ואלה של מנהל המחלקה, ואני שואל שוב את מנהל המחלקה אם הוא רוצה לתת לאישה תרופה שקיבלה בעבר והפסיקה. הוא מתקשר לקרדיולוג שמשכנע אותו לתת לה חוסם ביתא אמיתי (Atenolol). אני חוזר לתיק של החולה, ושם לב שהיא כבר מקבלת חוסם ביתא אחר מהבית (Bisoprolol). אני פונה למנהל המחלקה, והוא אומר לי לבטל הכל ולהשאיר לה את התרופה שרשם לה רופא המשפחה מזמן…

חיוך גדול עולה על שפתיי בעודי חוזר למחשב לכתוב את מכתב השחרור. הנה נסגר מעגל שלם: תלונה -> ממצא -> טיפול -> שינוי הטיפול בגלל שינוי הממצא -> ביטול השינוי בגלל פרט בעבר החולה -> שחרור בדיוק באותו מצב שהיה לפני האירוע. גדול!!! הרפואה הפנימית במיטבה: טובי המומחים בתחומם חברו יחדיו כדי להחזיר חולה למצבו הקודם טרם האשפוז. המחלה נשארת, הסימפטום נעלם מעצמו, כולם מרגישים טוב עם עצמם, ורק החולה לא מבינה שהיא נכנסה בדלת מסתובבת…

***
ועכשיו ברצינות: האמת שכיף לי במחלקה. החולים נחמדים ומעניינים, העובדה מגוונת ואני לומד כל יום כמה דברים חדשים, שאני יודע שיעזרו לי בחיים ובקריירה, אלך לאן שאלך. אפילו התחלתי להסתובב כשאומרים "סליחה, דוקטור…"

אז בכל זאת, היו לי שלושה רעיונות איך לשפר את שהותי ולהוציא ממנה משהו יעיל ובר-קיימא:

1. לבנות תותח. נכון שלכל בית חולים יש בית חולים סיעודי שעובד איתו? אז יש. לקפלן יש את "הרצפלד" הידוע לשמצה, לחיפה יש את "פלימן", להדסה הר הצופים בירושלים יש את "הוד אדומים". ברגע שקשיש מתחיל לחזור לעצמו, מיד משנעים אותו חזרה למקום סיעודי שלא עולה הרבה למדינה (אשפוז בפנימית עולה ביוקר). אל תבינו אותי לא נכון – אם קשיש דמנטי הגיע עם בלבול פתאומי ולא זוכר איך קוראים לו – הוא יועבר באותו מצב ברגע שחומו יירד – אף אחד לא מחכה שיצחק'לה יחזור לדקלם את שמות נכדיו. בקיצור, זורקים אותו למקום פחות טוב. איזה דרך יותר טובה מאשר לבנות סל קליטה אלסטי ענקי, על גג הבנין של בית החולים הסיעודי, ולבנות תותח אנושי שיירה קשישים מבי"ח של טיפול אינטנסיבי לבית חולים סיעודי?

2. לכתוב ספר. ספר הרפואה הפנימית שלי. תשובה טובה לתנ"ך של הרפואה הפנימית -Harrison's Principles of Internal Medicine – למשל, בכל פרק רלוונטי (התקף לב, למשל), במקום הסברים מדעיים מבוססי מחקר, יהיו הסברים של החולים. כך למשל, כסיבות לאוטם בשריר הלב ע"פ חולים, אני שמעתי: 2 אפרסקים שנאכלו בזה אחרי זה, שמעתי על נמנום אחה"צ מול מאוורר דולק, ועל ריב עם עובד בעבודה ביום שלפני ההתקף. שמעתי על שלשול שהתחיל בגלל יום קר אחרי יום חם. אף אחד לא טרח לבדוק את זה במחקר, אז מי אמר שזה לא נכון?

3. (לא סביר שאנשים שאינם רופאים שרדו את הקריאה עד כאן, אבל אם בכל זאת, אז כמה דיברות לחולה שנכנס לבית החולים:)

א.אָנֹכִי אינני ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. לכן, dude, אל תצפה שאפתור לך את כל הבעיות. באת בגלל כאבים בגב, אני בסה"כ מעלה כמה אפשרויות מסכנות חיים בתחום ההתמחות שלי, ואם הצלחתי לשלול אותן, אני אשחרר אותך הביתה למרות עצירות של שבועיים, פצע פתוח מדמם באצבע רגל שמאל, והידרדרות בראייה. (ראה הסתייגות בסעיף קטן א' למטה)
ב. לֹא יִהְיֶה לְךָ בתי חולים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. אם עשית צילום בבית חולים אחר, אין לי אותו אצלי במחשב, ואני בדרך כלל רואה את זה כמאמץ עילאי ומיוחד להרים טלפון ולהתקשר לבית חולים אחר, לא כל שכן לרופא המשפחה שלך. התחלת במקום אחד? השתדל להמשיך שם.

ג. לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם רופאיךָ שראית קודם לַשָּׁוְא. הרופא האחרון שראית תמיד הכי חכם, הקודמים תמיד הם אלה שעשו טעויות, שסבלו משיקול דעת מוטעה, שלא מבינים או מפספסים את התמונה הכוללת או את הפרטים הקטנים. זה כלל ידוע ברפואה. עד שתגיע לרופא הבא…

ד. זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. והיה יום השישי קודש לכם, ולא באתם למיון, אלא בסכנת חיים. (אין "רק בדיקת דם ונלך הביתה", זה תמיד אומר אשפוז שבת שלמה. מה יותר עצוב מלבלות באשפוז חג שלם בגלל קצת כאב בצלעות שעכשיו אי אפשר לשחרר מחשש להתקף לב, ובגלל שאין רופא בכיר עם ביצים במחלקה?)

ה. כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ ואת הרופאים במשפחתך. בקיצור: יש רופא במשפחה? התקשרו אליו לפני שאתם חושבים לבוא למיון. (כן, זו הזמנה פתוחה לכל שעות היממה. התקשרו אלי…)

ו. לא תיכנס בשערי בית החולים אחרי 15:00. בשביל מה זה טוב? תקבל עבודת מתמחים במיון, במחלקה, בפענוח צילומים, אפילו בניתוחים . אני אוהב מתמחים, אבל זה עם [קצת] לחוץ, [די] לא מנוסה, ו[לפעמים] משתדל לקצר הליכים.

והנה עוד כמה שלא הופיעו בשום טקסט קדוש:

א. נודניקים חיים יותר – החולים שיושבים לבד בחושך וכואב להם בחזה אבל לא נעים להם להפריע לאחות כי הם כבר ביקשו לפני שעתיים שיעזרו להם לעבור מהכיסא למיטה – הם אלה שעלולים למות באשפוז. אלה שבמצב קל הרבה יותר, אבל יש להם בן משפחה קבוע (עורך דין אם אפשר) שמנג'ס לצוות – יקבל טיפול פי עשרה יותר אינטנסיבי. כנ"ל לגבי מתן הסברים רפואיים.

ב. מי שרוצה להשתחרר שירים אצבע, מי שרוצה להישאר בבית חולים שיגיד "אני". אל תפחדו לומר בקול רם את מאוויכם הפרטיים. רוצים ייעוץ מומחה? בקשו זאת שוב ושוב. מרגישים שלא טופלה הבעיה שהביאה אתכם לאשפוז, התעקשו ובקשו עוד כיוון בדיקה.

ג. חפשו את הרופא הכי פחות בכיר (זה אני), ותפסו אותו לשיחה קצרה על האשפוז שלכם. יש לו הכי פחות מחוייבות ולחץ, יש לו הכי הרבה סבלנות, בדרך כלל, והוא עדיין לא מספיק זמן בתוך המערכת כך שהוא הכי קרוב לראות את התמונה דרך העיניים שלכם. הוא לא יודע הרבה, אבל הוא יכול לתת לכם כיוון מה אתם צריכים לשאול את מנהל המחלקה כשתראו אותו. כמובן שאין תחליף לאיך שרופא המשפחה שלכם ימסור לכם את המידע הרפואי, כמו ב- Family guy.

נקנח בשתי בקשות:

א. תעשו טובה, תביאו איזה מכתבונצ'יק מרופא המשפחה שלכם.

ב. חבר'ה, בחייאת, תנסו לעשות מאמץ ללמוד ככה אוצר מילים של איזה שלוש-ארבע מילים בשפה הראשונה הרשמית באיזור מגוריכם, או לפחות בשניה הרשמית.
בהמשך – על הכירורגיה

La Negra

שלשום הלכה לעולמה אחת מהדמויות החשובות של ילדותי.
היא שרה לי שירי ערש גם כשלא ידעתי שזו היא.

למי שתוהה, המילים מתחילות ב-

Duerme, duerme, negrito
Que tu mama está en el campo, negrito

נומה, נומה, בני השחום
נום, כי אמך עוד בשדה…

ונגמרות ב-

Trabajando duramente, (Trabajando sí)
Trabajando y va de luto, (Trabajando sí)
Trabajando y no le pagan, (Trabajando sí)
Trabajando y va tosiendo, (Trabajando sí)

עובדת קשה, עובדת אבלה,
עובדת ללא תשלום, עובדת ומשתעלת [זה אמיתי!!! ככה הייתי נרדם!!!]

היא ליוותה כמה מהרגעים החזקים ביותר של הילדות שלי. לפעמים רגעי שמחה גדולים, פה ושם גם רגעי משבר ארגנטינאיים קלאסיים, רוויי דמעות, כעס, אשמה, ואחר כך סליחה, התפייסות והשלמה.

יש לי גם סוד קטן – קיבלתי ממנה נשיקה פעם, לפני 10 שנים. יש לי עדים.

כשהתבגרתי למדתי ממנה (וגם מכמה חברים אחרים ליבשת) שמוסיקה, אהבה, ומאבק לשינוי הם אוויר לנשימה, והם אחד. גם דרכה ודרך שכמותה הבנתי שתחושת גלות איננה רגש יהודי דווקא, אלא אוניברסלי ואינדיבידואלי. (למי שלא מבין ספרדית, יש תרגום לפורטוגזית).

בכל זאת – הנה כמה שורות מהשיר למתעניינים:

Todas las voces, todas
Todas las manos, todas
Toda la sangre puede
Ser canción en el viento.

¡Canta conmigo, canta
Hermano americano
Libera tu esperanza
Con un grito en la voz!

כל הקולות כולם, כל הידיים כולן,
כל הדם – יכול להפוך לשיר ברוח.

שיר איתי, אחי [הלטינו-]אמריקאי,
תן דרור לתקווה בקול צעקתך

אז למי שרוצה להתנחם, הנה פרוייקט שהוקלט בשנים האחרונות עם חברים, שנקרא Cantora.

 

 

Seguirás cantando en nuestros corazónes, cigarra tucumana.

בלי תרועות חצוצרה

היום קיבלתי מתנה. אהובתי בנתה לי את זה*:

 

העניין הוא כזה, שביום ראשון הקרוב, ה- 2 באוגוסט 2009, שנת הפאנדמיה הגדולה של השפעת, אני מתחיל את הסטאז'.

 

נשמע כמו עוד שלב? ובכן, לא ולא.

יקיריי, זהו היום הראשון שישלמו לי עבור עבודת רופא. אמנם מתלמד, אמנם ללא עבודת-גמר, אבל מתחילת השבוע הבא יקראו לי ד"ר ולא מתוך ידידות או חיבה או צחקוק. מוזר…

 

זהו צעד משמעותי בקריירה הרפואית שלי, ואני מאחל לעצמי שלא אשכח מאין באתי, שאהיה לראש ולא לזנב, ושבהירות באשר לבחירת עתידי המקצועי תבוא אליי במהלך שנה זו.

 

לטובת הקוראים הרפואיים והפארא-רפואיים, ואולי לא רק: קראתי והתרגשתי לקרוא את טורו האחרון של אסי סיקורל, רופא כפרי אמיתי אחריו אני עוקב כבר שנתיים לפחות. לי זה הזכיר איך התחלתי את המסע הזה, ונתן לי עוד חומר למחשבה.

 

* דרך אגב, למי שתהה – זה לא אינקובטור, זהו סימולטור לניתוח לפרוסקופי.

סדק בחומה

איש יקר וקרוב ששמו גם כן מתחיל ב- א' שלח לי אתמול מייל וסיבך אותי.

במייל מופיעות 17 נקודות הקשורות בהצדקת ישיבת עם ישראל בארץ ישראל (8 מתוכן), או לחילופין, כמובן, שלילת זכות ישיבת העם הפלסטיני (7 נקודות). 2 נקודות נוספות עוסקות בחד-צדדיותו של האו"ם.

כמובן שלא יכולתי לתת למייל הזה לעבור תחת ידי ללא תגובה. במשך כשעה ישבתי וחשבתי על כל נקודה ונקודה, חשבתי על אלה שחסרות שם, וחשבתי על מהות הנקודות כמכלול. תגובה ראויה נשלחה כמובן מתוך כבוד רב ותוך התייחסות מעמיקה.

חלק מהסעיפים לקו באי-דיוקים (כמו למשל שהעיר ירושלים נוסדה ע"י דוד המלך), חלק היה חד-צדדי והובא מתוך פרספקטיבה צרה מדי לטעמי, וחלק אחר היה נכון.

מעל לכל הסעיפים היתה תכתובת שהעידה על הידיים הרבות שהמייל עבר תחתיהן – משהו בסגנון "Fw:fwd: Fw: העברה: Fw: מידע רלוונטי"
או משהו כזה, עם הרבה מאד כתובות מייל אליהן הוא נשלח.

* * *
זה זמן טוב לעשות עצירת ביניים ולתת כמה כללים להעברת מייל שרשרת:

א. בדקו אם המייל אמיתי וראוי לשליחה. ככל שהמייל יותר קורע לב (יתומה בת 8 נמצאה אחרי הצונאמי, יש לה צהבת, היא לא מדברת אף שפה, ההורים המאמצים שלה לא יודעים איפה היא) יותר מפחיד (אזהרה: וירוס מחשב חדש וקטלני יאכל לכם את הפופיק), יותר מרגיז (ממשלת בריטניה החליטה להוציא מתכנית הלימודים את לימוד השואה כדי לא להכעיס את המוסלמים), כך גדלים הסיכויים שהוא מייל שלא ראוי להעברה. חנן כהן פתח אתר מיוחד בשביל זה, והוא מקדיש שעות אדירות לכך.
ב. שלחו את המייל לאנשים תחת Bcc, ולא To או Cc, כי אז הבאים אחריכם לא יוכלו "לגנוב" את כתובות כל חבריכם – זו שיטה ידועה במסחר של דואר זבל. אם אתם מתפלאים למה יש לכם הרבה זבל בדואל, זו אחת הסיבות.
ג. מחקו את כל הכתובות המופיעות מהשליחות הקודמות של המייל
ד. בדקו שוב שהמייל ראוי לשליחה, ושלחו בחן למי שאתם חושבים שיכול ליהנות/ להפיק מדבר החכמה.
* * *

חזרנו לנושא הקודם. בדיוק לפני כמה ימים ראיתי בסטטוס של מישהי שאני מכיר הפניה לתגובה של בחורה יהודיה שמגיבה לבחורה ערביה, שהגיבה לידיעה כלשהיא ב- ynet. התבלבלתם? גם אני. אני ממליץ לא להיכנס, אבל למי שבכ"ז רוצה, הנה הקישור. למי שלא, אני יכול להוסיף שכותרת התגובה היתה
"צריך לשנן את התשובה החכמה של דרורה, ולהפיץ אותה לכולם בכל דרך!!!!!!"
ובתגובה נגללו טיעונים מכאן ומשם על חוסר הלגיטימיות של העם הפלסטיני לשבת באדמת ארץ ישראל השלמה. שוב, חלקם נכונים, חלקם לא.

ואז חשבתי לי רגע אחד: מה קורה פה?

ביבי רוצה הכרה פלסטינית במדינה יהודית, ליברמן רצה הצהרת נאמנות מכל אזרח ישראלי, ושאסור יהיה להיות לא שמח ביום העצמאות, זבולון אורלב רוצה שכל מי שמתבטא נגד "מדינה יהודית ודמוקרטית" ילך לכלא, והציבור מצטרף למקהלה: המייל שקיבלתי מפה, הטוקבק שפורסם משם – לכולם חשוב להגן על הנרטיב שלנו.

אז מה חדש בעצם? למה דווקא עכשיו כל הבלגאן הזה.
לפי דעתי, יש סדק בחומה.

הציונות על כל זרמיה מתחילה להבין שדרכה עוברת כיום במשבר אידאולוגי חמור, כי שתי ברירות מונחות לפתחה כרגע:

א. אפרטהייד (ויש שיאמרו, ובמידה של צדק, שבחלקו הוא כבר כאן), או מדינה יהודית לא דמוקרטית.

ב. מדינה דמוקרטית בה היהודים הם מיעוט. מפחיד, כן? אגב, האם מי שתומך בחלופה זו אינו ציוני? מי שמתעניין מה יש לאחד העם, למרטין בובר, וליוסף שפרינצק להגיד בנושא (רמז: הם דווקא לא פוחדים) – היכנסו לבלוג האמיץ והמושקע של אייל ניב.

כשיש סדק בחומה קורים דברים חיוביים: אנשים בוחנים מחדש את מה שהם חושבים, שאלות שהיו לא לגיטימיות הופכות למרכזיות, סדר היום הפוליטי והאידאולוגי מרוויח בחינה מחדש, העם עונה בבחירות על שאלות חדשות.

אבל קורים דברים שליליים גם כן: הכוחות השמרניים נכנסים לקרב מגננה, מתמקמים בתעלות ובשוחות, ומתחילים לירות לעבר כל מי שזז. מפלס האלימות הפנימי והחיצוני עולה וגואה, כי עצבים עירומים נחשפים ומגורים, וזה שורף וצורב. הדמוקרטיה נעשית לא מובנת מאליה.
* * *

אוף, זה ארוך. איזה מזל שקיבלתי את המייל ששלח אותי לכאן: גם יפה גם מרגש, וגם קליל.

* * *

לעצם העניין, הגבתי לשתי ה"התקפות הסייברנטיות" כך: הפרטים נכונים או שאינם נכונים. בעיניי, השאלה היא לא למי יש יותר (גדול, או) זכות על הארץ, אלא איך ומתי נתחיל לבנות חיים משותפים, וניקח אחריות לפחות על החלק שלנו, כמשתתף החזק מבין השניים.

אני רוצה לראות את הפיצ'קולין שלי הקטן ואת אחיו ואחיותיו שיבואו בעזרת השמש, גדלים במדינה שמחפשת עתיד טוב יותר לילדיה, ולא אומרת "ככה זה", "אין פרטנר/אין פתרון לסכסוך", "נגזר עלינו לחיות על החרב", "ערבים זה ערבים", ועוד כל מיני אמרות שפר כאלה שמשמעותן היא שאנחנו יהודים ולכן נסבול באשר נהיה, או אולי משמעותן שאין לנו האומץ לשנות את המציאות – סוג של No we can't.
בקרוב נמשיך לדבר כאן על הציונות. כי בנפשנו היא.

לא התפכחתי

אני אוהב את השיר הזה:

 

כְּתֹנֶת פַּסִּים / לאה גולדברג

בַּעֲלֵי חֲלוֹמוֹת אָנוּ, אַל-נָא תַּשְׁלֶה
נַפְשְׁךָ, שֶׁאַתָּה מְפֻכָּח וּמַחְמִּיר.
הָאָבִיב הָאַכְזָר עַד גרוׂנך יַעֲלֶה
וְיִשְׁטֹף חֲזוֹנְךָ וְיָמִיר.

וְתָקִיץ וְתִרְאֶה הַחֲלוֹם שֶנִּקְטַל,
וְמִפְלַט תְּבַקֵּשׁ בְּצִנָּה וּדְמָמָה.
אַךְ הַבֹּקֶר יַכֶּךָ בְּאוֹר וּבְטַל
וְיִתְלֶה בֵּין רִיסֶיךָ דִּמְעָה.

עוֹלָמְךָ הַצָּלוּל יִשָּׁבֵר לִרְסִיסִים
עֵת יִגַּע בְּלִיבּוֹ שֶׁל עוֹלַם מְאֻבָּן –
כִּי אָבִיךָ הִלְבִּישׁ אוֹתְךָ כֻּתֹנֶת פַּסִּים,
יַקְרִיבוּךָ אַחֶיךָ קֹרְבָּן.

 

היזכרו בשיר הזה בפעם הבאה שמישהו מנסה לומר לכם שהוא "התפכח" (בין השאר מוקדש לקורא ארי שביט…).

אני לא אוהב את המונח הזה, "התפכחות", בהקשר פוליטי/רעיוני, כי הוא מותיר את האדם שעומד מולך ללא מענה:

"רחמנות עליך, אחי היושב בחושך, אשר טחו עיניו מראות את המציאות נכוחה. מי יתן וייפתחו עיניך" (וזה יקרה עכשיו או אחר כך! אל חשש!) מוסיף ומדגיש, "ותזכה לראות מן הברכה שנחה עלי, תודה לאל יִשְתַּבָּחשְמּוֹ – ראיית עולמי הצלולה, שכלי המחודד כאיזמל המנתחים הזה, חוש הריח שעומד להגן עלי יומם וליל מפני תמימות כגון זו שלך".

 

לאה גולברג עושה ממך קציצות, אח שלי.

 

* * *

קצת פרסום חינם

אחרי שקיטרתי לכם לא פעם על שבוע הספר, ואפילו לא הצלחתי להגיע לירושלים או לתל אביב ליריד ספרים אמיתי ומרגש,

אני עכשיו רוצה להגיד לכם איזה חוויה נהדרת היתה לי אצל איתמר.

 

איתמר לוי הוא שרוט אמיתי של ספרים, ואין הרבה דברים יותר חיוביים מזה שאני יכול להגיד על מישהו כמחמאה. הוא הפך את אהבתו לספרים למקצוע, תחביב, התנדבות, ועסק עצמאי.

אני זוכר כמה פעמים ששמעתי את הפינה שלו בתכנית של ירון אנוש, ותמיד הייתי נפעם מהידע העצום שהוא מחזיק על ספרים ישראליים ובכלל – כמו קסם זה היה!

היה מתקשר אדם ושואל את איתמר אם יצא לו להיתקל בספר ילדים שיצא בתרגום מצ'כית לפני 60 שנה. האיש לא זוכר שם מחבר, או את שם הספר, רק במעורפל את העלילה, ואיתמר שולה – בשידור חי – מנבכי זכרונו האדיר איך נראית העטיפה, ואז את שם הספר ומבטיח לחפש ובדרך כלל גם מוצא. הודיני של עולם הביבליוגרפיה!

מכל מקום, הקפצתי את אחותי לזכרון יעקב, במקרה, והצצתי בחנות שלו, להפתעתי ראיתי שלט "כל ספר בחנות בעשרה שקלים". בהתחלה נלחצתי, כי חשבתי שאולי הוא במכירת חיסול, אבל התקשרתי אחרי שבוע והמבצע עדיין בתוקף, והמלאי מתחדש כל כמה זמן. נסעתי במיוחד – הנה עוד יתרון שעברתי לחיפה!

יצאתי עם 2 ספרי ילדים ("עיזה פזיזה" של לוין קיפניס , "בואו עננים" של לאה גולדברג), ו- 9 ספרי קריאה למבוגרים, ביניהם כרך עב כרס של כל כתבי מנדל מוכר ספרים, "ספר החג והמועד" שהיה פעם בכל בית של חילונים שרוצים להתחבר ולדעת, פעמיים עמוס עוז, 1 יורם קניוק, 2 קוטג' ועוד…

המבצע עדיין בתוקף, מי שיכול לעבור שם בזכרון – מצפה לו חוויה נפלאה. אני מקווה שאיתמר יישאר שם עוד שנים רבות וימכור ספרים שאנשים שכחו. מי שמעוניין, יש לו מעין בולטין אלקטרוני חמוד ומעניין – להרשמה לחצו כאן.

הצל שלי ואתה

תמונה:

אני והגור שלי הקטן, ישובים בשפת הים, בתחום הנעים שבין מים לחול: מים, בוץ, חול, וחוזר חלילה.

השמש תשקע בעוד כשעתיים, בינתיים היא בוערת לא רע בכלל.

אני עם הגב אליה, ואל הגלים, הוא עם הגב אליי. כובע בהיר לראשו, שאריות "קרם הגנה" לבנבנות על מצחו.
דגל אדום מתנוסס לו במרחק.

רגליי מערסלות אותו בתוכן, והוא –
כמעט שוכח מקיומי כאן, משחק בצדפים ובחול הנוזלי המתחמם-מתקרר בקצב משתנה.

לפתע הגב שלי חש גל חזק וגבוה, ומשדר ישירות לידיים – עכשיו אין שום החלטה בדרך – להגביה אותו מעט.

הגלים משעשעים אותו והוא מחוייך, מקשקש לעצמו.

המוצץ גם הוא משחק, אני צריך לדאוג שלא ייסחף בגלים. לקחת אותו ממנו – אין קל מזה. ודאי זה יעבור בשתיקה או במחאה סמלית בלבד.

בשביל הגור האדמוני שלי, השמש היא גם אוייב. הוא יידע את זה בבוא העת. בינתיים הוא מוגן, בצללית שאני מטיל עליו.

אני רוצה לתת לו את המרחב הזה תמיד: שירגיש, שיחווה, שיתנסה. תפקידי לעמוד שם, אם אפשר בצללים, בקרבת מקום מְסַפֶּקֶת – אך גם כזו שמכבדת ובוטחת בו ובחושיו – ולספק לו הגנה ממה שבאמת מאיים עליו, תוך שאני נותן לו להתנסות: בחושים שלו, בתפיסה שלו, ברגשות שלו, בתקשורת שלו,

וגם בכאב או בפחד שלו לפעמים,

במידה.

* * *

לא מזמן חצ'פורי למד מה זה "אף".

לימדתי אותו ללחוץ על האף (למעוך עם 4 אצבעות), והפקתי צליל דמוי צפצפה. בגלל שהאף סגור הצליל יוצא אַפִּי מאד.

החלטתי שאנסה לעמוד בנדר הבא: תמיד, אבל תמיד, כשהוא לוחץ לי על האף, זה הצליל שייצא. (בראש דמיינתי אותנו באמצע ריב שלנו בגיל ההתבגרות שלו. בינתיים הסיטואציה המוזרה ביותר היתה של הרדמה בלילה, שיר ערש – ואז:  )
PEEEEEEEEEEEEEEEEEEEEEEEPPPPPPPPPPPPPP

שבוע הספר… עם ישראל!

שלום ילדים,

זוכרים שסיפרתי לכם על גדי ויונה ושבוע הספר בחיפה?

אז הנה עדכון:

א. הייתי בגרנד קניון (אל תדאגו לא קניתי שום דבר, נשמתי לא הושחתה) – ויריד הספרים שם הזכיר קצת את שבוע הספר העברי אם אתם יכולים לדמיין אותו היום בטהראן, או אולי – על הירח! (האמת שהוא היה יותר דומה לשבוע הספר העברי ברהט או לחילופין באתר הקרוואנים הקרוב למקום מגוריכם) סה"כ היו שם פחות מ -20 דוכנים, פחות מ- 20 קונים, מלאי קמצני של ספרים – זה לא כל כך נעים לראות גרנד עלוב.
עצוב עצוב לי, ילדים חמודים שלי. אני מתגעגע לירושלים…
ב. אני רוצה לספר לכם ילדים, שטוב מאד שכבר בחרתי להיות רופא כשאהיה גדול, כי חוקר פרטי, או עיתונאי חוקר – אני לא יכול להיות. סיפרתי שגד זאבי חבר של עמרם מצנע, אבל את הדבר הכי חשוב לא סיפרתי לכם כי לא ידעתי איפה לחפש!

ישראל סביון הוא איש יקר מאד, וגם נראה כמו איש נחמד מסיפורי ילדים מאויירים

הוא מ"מ וסגן ראש העיר, והוא ראש סיעת העבודה במועצת העיר, שותפה בכירה בקואליציה של יונה יהב, ראש העיר. נחשו מה הוא עוד? נכון! מנכ"ל הגרנד קניון! אתם ידעתם ואני לא. אתם תוכלו להיות מה שתרצו כשתהיו גדולים.

ילדים, תנסו לשמור את זה בסוד, כי אם מישהו יידע, אולי הוא יחליט לפנות לתנועה לאיכות השלטון. בסדר? בינתיים רק אתם ואני יודעים, אה- וגם מי שקורא את הבלוג הנחמד הזה.

אה, וגם עו"ד יואב צח.

חשבתי לעלות לשידור ברדיו חיפה, ולהגיד את הדברים האלה. אויש, שכחתי, טיפשון שכמוני. רדיו חיפה משדר מהגרנד קניון…

ואני מבטיח לכם ילדים, שאם אני אהיה ראש העיר הזאת פעם – אני אדאג שיפנו כמה ספינות מהנמל, יעשו איזור גדול ומוצל ליד המים, כמו פסטיבל הג'אז באילת, ויהיה יריד ספרים גדול עם המון מקום, עם סופרים צעירים שחותמים על ספרים, עם מוסיקאים צעירים שמופיעים, הפעלות תאטרון וסיפורים לילדים, ועוד המון הפתעות! תזכירו לי שאמרתי את זה, טוב?